האוכל של מלזיה: מה מזמינים, איפה, ואיך זה עובד

האוכל הוא הסיבה המרכזית שאנשים נוסעים למלזיה (Malaysia), והתשובה הקצרה לשאלה מה מזמינים ואיפה היא כזאת: את האוכל הטוב ביותר במדינה מוצאים בדוכנים ולא במסעדות, והוא עולה בין 5 ל-15 רינגיט (ringgit) למנה, בין כ-4 ל-12 שקל. המנות שחייבות להיות ברשימה הן נאסי למאק, לאקסה, צ'אר קוויי טיאו, סאטיי, רוטי צ'אנאי ונאסי קאנדאר, ואם נשאר מקום לדבר אחד נוסף, זה מטבח הפרנקאן. מה שעושה את המטבח המלזי למה שהוא זה שאין כאן מטבח אחד אלא שלושה שחיים באותו רחוב, מלאי, סיני והודי, ועוד רביעי שנולד מהמפגש ביניהם.

ולמי כל זה ישים בפועל. מלזיה אינה מכירה בדרכון ישראלי לצורך כניסה, וההצהרות מיולי 2026 מדברות על גירוש מיידי של אזרח ישראלי שיימצא במדינה. דרכון זר אינו פתרון: ישראלים בעלי אזרחות נוספת עוכבו בנמל התעופה של קואלה לומפור ל-24 עד 48 שעות וגורשו, ולכן הנסיעה אינה מומלצת לאף מחזיק אזרחות ישראלית, גם עם דרכון שני. מי שאינו אזרח ישראלי כלל נכנס כאזרח המדינה שבדרכונו, ובזהירות הראויה, והמדריך על מלזיה ודרכון ישראלי מפרט את המצב. למי שמחפש את אותו סוג אוכל ביעד פתוח, אוכל ההוקר של סינגפור הוא קרוב המשפחה הישיר של מה שמתואר כאן.

שלושה סוגי מקומות שצריך להכיר

ההבדל בין המקומות חשוב יותר מהבדל בין מנות, כי הוא קובע מה בכלל אפשר להזמין, איך מזמינים ומתי פתוח. במלזיה אין מערכת אחת של מרכזי אוכל מתוכננים כמו בסינגפור, אלא כמה פורמטים שחיים זה לצד זה, ומי שמבין את ההיגיון שלהם מפסיק לחפש מסעדות.

מרכז הוקר, קופיטיאם ופוד קורט

המבנה הנפוץ הוא קופיטיאם (kopitiam), מילה שמחברת את "קופי" המלאית ל"טיאם", חנות בהוקיאן. זו בפועל בית קפה שבו הבעלים מוכר את השתייה ומשכיר את השטח לדוכני אוכל עצמאיים, כל אחד עם מנה אחת או שתיים שהוא מכין כל החיים. אותו היגיון חוזר בפוד קורט בקניון, במרכז דוכנים עירוני ובמה שמכונה בעברית מרכז הוקר.

הדרך לתפעל את המקום היא קבועה בכל מלזיה. מוצאים שולחן פנוי ויושבים, ואחר כך הולכים לכל דוכן בנפרד, מזמינים ומשלמים לו ישירות, לרוב במזומן. השתייה היא עסק נפרד לגמרי, בבעלות הקופיטיאם עצמו, ומישהו מצוות השתייה יגיע לשולחן כדי לקחת הזמנה. זו גם הסיבה שהנוהג הוא להזמין שתייה גם אם לא צמאים: ההזמנה הזאת היא מה שמשלם על השולחן. מנות שהוזמנו מדוכנים שונים יגיעו בקצב שונה, וזה הנורמה ולא תקלה.

הדוכנים הסיניים בקופיטיאם רבים מוכרים חזיר ושומן חזיר, ולכן קופיטיאם מעורב אינו חלאל ואינו נושא תו של JAKIM, הגוף המלזי להסמכת חלאל. במקביל קיימים פוד קורטים ודוכני אוכל מלאיים שכולם חלאל.

דוכן מאמק

המאמק (mamak) הוא פורמט אחר לגמרי, וזה המקום שכל מטייל במלזיה יאכל בו בסוף. מדובר בעסקים של הקהילה המוסלמית ההודית, בעיקר צאצאי מוסלמים טמילים שהגיעו מדרום הודו ומציילון לפני דורות, והמילה עצמה באה מהטמילית ומשמעותה דוד מצד האם, כינוי חיבה שילדים השתמשו בו כלפי בעל החנות.

שלושה דברים מבדילים אותו מהקופיטיאם. ראשית, יש שירות שולחן: יושבים, מלצר מגיע, מזמינים הכל ממנו ומשלמים בסוף. שנית, המאמק חלאל, אין בו חזיר, ויש בו בשר בקר. שלישית, הוא פתוח עד שעות מאוחרות מאוד, וחלק מהדוכנים פתוחים כל הלילה, מה שהופך אותו לפתרון היחיד לרעב בשתיים לפנות בוקר. בפועל זה גם המקום שבו מלזים מכל הקהילות יושבים יחד אחרי העבודה, מול מסך עם משחק כדורגל, עם אינטרנט חינם ושולחנות על המדרכה.

התפריט במאמק קבוע ואפשר לסמוך עליו בכל מקום בארץ: רוטי צ'אנאי וכל נגזרותיו, מורטבאק, נאסי קאנדאר, נאסי גורנג, מי גורנג, מגי גורנג, נאסי בריאני, תוסאי, עוף טנדורי, מרק כבש, והמון תה טאריק.

פאסאר מאלאם, שוק הלילה

הפורמט השלישי הוא הפאסאר מאלאם (pasar malam), שוק הלילה. בכל שכונה במלזיה יש לילה קבוע בשבוע שבו רחוב נסגר ומתמלא בדוכני בישול, ושווה לברר באיזה לילה זה קורה בשכונה שבה מתאכסנים. אלה המקומות לאכול בהם קוויה, אפאם באליק, ממתקים, פירות חתוכים ועשרות דברים שלא מופיעים בתפריטים. חלק מהשווקים הפכו למוסד בפני עצמם, כמו שוק יום רביעי בפארלים שבפנאנג (Penang) ושוק צ'או קיט בקואלה לומפור (Kuala Lumpur).

קרוב משפחה של השוק הוא רחוב האוכל הקבוע, שפתוח כל ערב. הדוגמה הגדולה היא ג'לן אלור (Jalan Alor) בבוקיט בינטנג (Bukit Bintang) בקואלה לומפור, ובג'ורג'טאון (George Town) שבפנאנג ממלאים את התפקיד הזה רחוב צ'וליה ורחוב קימברלי.

המנות: מה מזמינים?

נאסי למאק

אם מזמינים דבר אחד במלזיה, זה נאסי למאק (nasi lemak), והוא נחשב למנה הלאומית של המדינה. הבסיס הוא אורז שמבושל בחלב קוקוס עם עלי פנדן, ולצידו סמבל, משחת צ'ילי מתקתקה וחריפה, אנשובי מיובש ומטוגן (ikan bilis), בוטנים קלויים, ביצה קשה ופלחי מלפפון. זו בראש ובראשונה ארוחת בוקר מלאית, והגרסה הזולה והנפוצה ביותר היא nasi lemak bungkus, מנה ארוזה בעלה בננה שנמכרת בדוכני רחוב בבוקר בשני רינגיט או מעט יותר.

מי שרוצה ארוחה מלאה יוסיף למנה עוף מטוגן (ayam goreng), דיונון בסמבל (sambal sotong), או רנדאנג, בשר בקר שמבושל שעות בחלב קוקוס ותבלינים עד שהנוזל מתאדה כמעט כליל. רנדאנג הוא בעצמו מנה שכדאי לחפש, ובמלזיה הוא מזוהה בעיקר עם שולחן החג.

לאקסה: שתי גרסאות הפוכות באותו שם

לאקסה (laksa) היא הסיבה הנפוצה ביותר לבלבול בתפריט מלזי, כי השם מכסה כמה מנות שונות מאוד, ושתיים מהן הפוכות זו לזו. אסאם לאקסה (asam laksa), הגרסה של פנאנג, היא מרק חמוץ על בסיס תמרהינדי ודג מקרל פרוס, בלי שום חלב קוקוס, עם אננס, נענע, בצל, מלפפון, פרח ג'ינג'ר ומשחת שרימפס. היא חמוצה וחריפה ולא דומה לכלום.

קארי לאקסה (curry laksa), שנפוצה בקואלה לומפור ובסביבתה, היא ההיפך המדויק: מרק עשיר על בסיס חלב קוקוס ואבקת קארי, עם טופו מטוגן, שעועית ארוכה ונענע. בנוסף לשתיים האלה קיימות לאקסה סראוואק (Sarawak) על בסיס תערובת תבלינים משלה עם קלמנסי לסחיטה, לאקסה ג'והור (Johor) שמוגשת דווקא עם ספגטי, ולאקסה למאק הפרנקאנית של מלאקה (Malacca). מי שאוכל לאקסה אחת ולא מתחבר כדאי שינסה גרסה שנייה, כי הן מנות שונות.

צ'אר קוויי טיאו

צ'אר קוויי טיאו (char kway teow) הוא נודלס אורז שטוחים ורחבים, מוקפצים בווק על אש גבוהה מאוד עם רוטב סויה כהה, צ'ילי, שרימפס, צדפות דם, כרישה סינית, נבטים וביצה. מה שמבדיל גרסה טובה מגרסה בינונית הוא wok hei, "נשימת הווק", הטעם המעושן שמתקבל רק כשהווק לוהט באמת והמנה מוכנה בדקה. זה אומר שהמנה הזאת נבדקת לפי הדוכן ולא לפי העיר, ושווה לחפש את התור הארוך. היא אינה חלאל בגרסתה המסורתית.

הוקיאן מי, והבלבול בין קואלה לומפור לפנאנג

כאן יש פרט ששווה לדעת מראש, כי הוא משנה לגמרי מה מגיע לשולחן. השם הוקיאן מי (Hokkien mee) מתאר שתי מנות שונות לחלוטין, תלוי באיזו עיר מזמינים. בפנאנג הוקיאן מי הוא מרק: ציר כהה וחריף שמבושל מראשי שרימפס וקליפותיהם ומצלעות חזיר, עם נודלס אורז ונודלס ביצה, שרימפס, ביצה קשה וקנגקונג. בקואלה לומפור הוקיאן מי הוא מנה מוקפצת ויבשה לגמרי: נודלס ביצה עבים בסויה כהה עם חזיר, דיונון, קציצות דג וכרוב, ועם קוביות שומן חזיר מטוגנות ופריכות.

שתיהן התפתחו בנפרד ושמרו על אותו שם, ולכן מי שאהב אחת בפנאנג ומזמין אותה בקואלה לומפור יקבל מנה אחרת. בפנאנג אפשר לבקש את המרק גם בשמו המקומי, prawn mee או hae mee.

סאטיי

סאטיי (satay) הוא שיפודי בשר מתובלים, בעיקר עוף ובקר, שנצלים על גחלים ומוגשים עם רוטב בוטנים סמיך, מלפפון, בצל וקטופאט, אורז דחוס שחתוך לקוביות. זו מנה מלאית חלאל, היא זמינה בכל שוק לילה, והעיר קאג'אנג (Kajang) שבסלנגור (Selangor) מזוהה איתה עד כדי כך שהשם "סאטיי קאג'אנג" הפך למותג בפני עצמו.

רוטי צ'אנאי

רוטי צ'אנאי (roti canai) הוא הלחם השטוח של המטבח ההודי המלזי, והוא גם ההצגה: הבצק נמתח באוויר בתנועה סיבובית עד שהוא דק כמו נייר, מקופל ומטוגן על פלנצ'ה עד שהוא פריך בחוץ ושכבתי בפנים. הוא מוגש עם דאל או קארי לטבילה, ואוכלים אותו ביד. הנגזרות הן חצי התפריט במאמק: רוטי טלור עם ביצה, רוטי באוואנג עם בצל, רוטי פיסאנג עם בננה, ורוטי טיסו, חרוט ענק ודק כנייר עם סוכר, שמוגש בעיקר כקינוח.

נאסי קאנדאר

נאסי קאנדאר (nasi kandar) נולד בפנאנג בתחילת המאה העשרים, כשסוחרים מוסלמים הודים מכרו אורז וקארי לפועלי הנמל ב-Weld Quay בג'ורג'טאון, ונשאו את הסחורה במוט על הכתף, שזה מקור השם. בפועל זו הדרך המשתלמת ביותר לאכול במלזיה: בוחרים אורז לבן, מצביעים על התוספות שרוצים מתוך שורת סירים, ואז מבקשים שישפכו על הכל כמה סוגי רוטב מעורבבים. המילה למצב הזה היא banjir, "מוצף", וזה בדיוק הרעיון, כי ערבוב הרטבים הוא מה שנותן את הטעם.

המסעדה הוותיקה בפנאנג בתחום היא Hameediyah, שהתחילה ב-1907. גרסה מקבילה ולא מוסלמית של אותו רעיון היא ארוחת עלה הבננה, מטבח הודי דרומי שבו האורז והתוספות מוגשים על עלה בננה, ולרוב התוספות והאורז מתחדשים בלי תוספת תשלום. את העלה מקפלים בסוף הארוחה, וזה הסימן שגמרו ונהנו.

מתוקים: צ'נדול ומה שסביבו

צ'נדול (cendol) הוא הקינוח המזוהה ביותר עם מלזיה, והוא מושלם לאקלים: קרח גרוד, חלב קוקוס, סירופ של סוכר דקלים שנקרא כאן gula melaka, ופתילים ירוקים רכים מקמח אורז בטעם פנדן. התוספות הנפוצות הן שעועית אדומה מסוכרת, אורז דביק, תירס ולפעמים דוריאן. קרוב המשפחה שלו הוא ais kacang, קרח גרוד עם סירופים, שעועית, ג'לי וחלב מרוכז.

בצד שלהם יש את הקוויה (kuih), משפחה שלמה של מתוקים קטנים וצבעוניים מקמח אורז, קוקוס וסוכר דקלים, שנמכרים בשוקי הבוקר ובשוקי הלילה, ואת האפאם באליק, פנקייק עבה שמקופל על בוטנים גרוסים, סוכר ותירס.

מטבח הפרנקאן: המטבח שנולד מהמפגש

אם יש משהו שמבדיל את מלזיה מכל שכנותיה מבחינה קולינרית, זה מטבח הפרנקאן, שנקרא גם מטבח נייוניה. הפרנקאן (Peranakan) הם צאצאי סוחרים סינים שהתיישבו במלאקה ובפנאנג לפני מאות שנים ונשאו נשים מקומיות, והמטבח שהתפתח בבתיהם משלב מוצרים ושיטות סיניים עם תבלינים מלאיים ואינדונזיים. התוצאה אינה סינית ואינה מלאית, והיא חמצמצה, ארומטית ועשבונית בדרך שאין לה מקבילה.

בלב המטבח הזה עומד הרמפאה (rempah), תערובת תבלינים טריים שנכתשת במכתש ועלי עד מרקם מוגדר במדויק, וזו העבודה שקובעת את טעם המנה. מרכיב מרכזי נוסף הוא בלאצ'אן (belacan), משחת שרימפס מותססת ונלחצת שמשמשת בסיס לסמבל.

שתי האסכולות אינן זהות, וזה שווה לדעת כשמזמינים. הפרנקאן של פנאנג ספג השפעה תאילנדית ומשתמש ביד רחבה בתמרהינדי ובחומרים חמוצים, והאסאם לאקסה היא הדוגמה הבולטת. הפרנקאן של מלאקה נוטה להשפעה אינדונזית ולחלב קוקוס, ולכן הלאקסה שלו עשירה וסמיכה.

המנות שכדאי לחפש בתפריט פרנקאני: אייאם פונגטה (ayam pongteh), תבשיל עוף עם פולי סויה מותססים מלוחים וסוכר דקלים, מלוח ומתוק בעת ובעונה אחת; אוטאק אוטאק (otak-otak), דג טחון עם חלב קוקוס, צ'ילי וגלנגל שנעטף בעלה בננה ונצלה; פרוט איקאן (perut ikan), תבשיל ירקות ועשבים חריף שהטעם הייחודי שלו בא מכרס דג כבושה, מנה קלאסית של פנאנג; ג'יו הו צ'אר (jiu hu char), ירקות מגורדים דק עם דיונון מיובש; ואייאם בואה קלואק (ayam buah keluak), תבשיל שבו גרעין עץ הקפאיאנג מרוקן, מתובל, מוחזר לקונכייה ומבושל עם הבשר.

דוריאן, מלך הפירות

הדוריאן (durian) הוא פרי עצום עם קליפה קוצנית, מרקם קרמי ודחוס, וריח שאי אפשר להתעלם ממנו. במלזיה הוא מכונה מלך הפירות, והיחס אליו הוא יחס של עונה אמיתית: הדוכנים מתמלאים בשיא הקציר, שנופל בדרך כלל באמצע השנה, ובשאר השנה מוכרים בעיקר פרי קפוא או זנים שמבשילים בחלונות אחרים.

הזן הנחשק ביותר הוא Musang King, שנושא גם את הקוד D197 ושמקורו בגואה מוסאנג (Gua Musang) שבקלנטן (Kelantan), והוא בשרני, מריר-מתוק וצהוב בוהק. אחריו Black Thorn, D24 שנקרא גם Sultan, ו-Udang Merah, "שרימפס אדום", מפהאנג (Pahang) ומג'והור. דרך הטעימה הנוחה למי שמתלבט היא דוכן שמוכר לפי מנה ולא לפי פרי שלם, ואז אפשר להשוות שני זנים בבת אחת.

הסיבה שהפרי מופיע על שלטי איסור במלונות ובתחבורה הציבורית באזור כולו היא פשוטה, הריח נדבק ונשאר בחדר ימים. לכן הנוהג המקומי הוא לאכול דוריאן במקום הקנייה, על שרפרף ליד הדוכן, ולא לקחת אותו איתך. גם בגלידה, בצ'נדול ובמתוקים הוא מופיע, וזו דרך נוחה להיכרות ראשונה.

השתייה: תה טאריק וקוד ההזמנה בקופיטיאם

המשקה המזוהה ביותר עם מלזיה הוא תה טאריק (teh tarik), תה שחור חזק עם חלב מרוכז מתוק, שנשפך הלוך וחזור בין שני כלים בקשת רחבה. ה"מתיחה" הזאת מקציפה את התה, מקררת אותו ומייצרת שכבת קצף, והיא גם מופע שלם בפני עצמו בכל דוכן מאמק. המשקה פותח בידי צאצאי המוסלמים ההודים שהגיעו למלזיה, ובפועל הוא היום משקה לאומי.

הקפה המקומי שונה מקפה מערבי. הוא נקרא קפה נאניאנג, והפולים נקלים יחד עם סוכר ומרגרינה עד לגימור מקורמל, מה שנותן טעם כהה ומעושן. ההזמנה בקופיטיאם עובדת בקוד קצר, ומי שמכיר אותו מקבל בדיוק את מה שהוא רוצה:

בצד אלה יש את מילו, שוקו מלט שבמלזיה הוא מוסד ולא משקה ילדים, ואת שפע המשקאות הקרים בשווקים: מים של קוקוס ישר מהאגוז, מיץ קנה סוכר, לימונדת קלמנסי, ו-sirap bandung, חלב מרוכז עם סירופ ורדים.

פנאנג, בירת האוכל של מלזיה

התואר הזה אינו שיווקי, ויש לו גם אישור חיצוני. במדריך מישלן לקואלה לומפור ולפנאנג לשנת 2026, המהדורה הרביעית של המדריך במלזיה, נכללו 151 עסקים. בקואלה לומפור 77 ובפנאנג 74, כלומר כמעט שוויון, אבל פנאנג היא אי קטן אחד מול מטרופולין שלם. בקטגוריית Bib Gourmand, שמיועדת לאוכל טוב במחיר נגיש וזו הקטגוריה הרלוונטית לדוכנים, פנאנג מובילה עם 33 עסקים מול 25 בקואלה לומפור.

הסיבה לכך היסטורית. ג'ורג'טאון הייתה נמל סחר חופשי שקיבל גלי הגירה סיניים, הודיים, תאילנדיים ובורמזיים, ועל רקע זה התפתחו בה גם מטבח הפרנקאן וגם הנאסי קאנדאר. התוצאה היא מנות שנחשבות עד היום לגרסאות המקור: אסאם לאקסה, צ'אר קוויי טיאו, הוקיאן מי במרק, חביתת צדפות, רוג'אק וצ'נדול. המדריך לפנאנג ולג'ורג'טאון נכנס לפירוט של המסלול בעיר עצמה.

מי שרוצה כניסה מהירה לעניין יכול להתחיל בסיור אוכל מקומי, שמכסה בערב אחד מה שלוקח שבוע לפענח לבד. יש סיורים כאלה גם בקואלה לומפור וגם בפנאנג.

כמה זה עולה?

זה אחד הדברים שהופכים את מלזיה ליעד כל כך נוח. מנה בדוכן הוקר עולה 5 עד 15 רינגיט, כ-4 עד 12 שקל. ארוחה במסעדה מקומית זולה היא בסביבות 20 רינגיט, וארוחה לשניים במסעדה בינונית היא בסביבות 110 רינגיט, כ-85 שקל. קפוצ'ינו בבית קפה מודרני הוא כ-12.80 רינגיט, בעוד תה טאריק באותו רחוב יעלה שבריר מזה.

המסקנה המעשית פשוטה: אדם שאוכל בדוכנים שלוש פעמים ביום מוציא על אוכל פחות ממה שעולה ארוחה אחת בתל אביב, ובמקביל אוכל טוב יותר ממה שימצא ברוב המסעדות. כדאי להצטייד במזומן, כי הדוכנים, השווקים והעיירות הקטנות עובדים במזומן גם כשהקניונים והמסעדות מקבלים כרטיסים. המדריך לכסף במלזיה מפרט את ההמרה, את הכספומטים ואת המסים שמתווספים ללינה.

אלכוהול: למה הוא יקר כאן?

האיסור על אלכוהול במלזיה חל על מוסלמים בלבד לפי הדין השרעי, ואינו חל על תיירים. גיל הרכישה והשתייה הוא 21. אלכוהול זמין בברים, במסעדות סיניות, בחנויות ובדיוטי פרי, אבל הוא יקר משמעותית בהשוואה לשאר דרום מזרח אסיה בגלל מיסוי כבד, וזה הפרש שמרגישים: בירה מקומית במסעדה בקואלה לומפור היא בסביבות 18 רינגיט, כ-14 שקל, ובחנות כ-14 רינגיט.

מי שרוצה לשתות בלי לשלם על זה מחיר יכול לנצל את פטור המכס של ליטר אחד יין או ליקר בכניסה למדינה, ובשאר הזמן להתמקד במה שמלזיה כן זולה בו, כלומר באוכל ובמשקאות הקרים. בקלנטן ובטרנגאנו (Terengganu) הזמינות מוגבלת יותר, אבל בתי עסק שאינם מוסלמיים פטורים מההגבלות, ולכן גם שם אפשר למצוא בירה במסעדה סינית או בחנות.

חלאל, חזיר ומה שחשוב מבחינת כשרות

תו החלאל של JAKIM נפוץ מאוד במלזיה והוא פותר שני דברים: אין חזיר ואין אלכוהול. הוא אינו פותר את מה שמשנה למי שמקפיד על כשרות, שכן פירות ים מותרים בחלאל ואסורים בכשרות והם שכיחים מאוד במטבח המלזי, ערבוב בשר וחלב מותר, ואין הפרדת כלים.

המסלול הנוח ביותר במלזיה עובר דווקא דרך המטבח ההודי הצמחוני, שנפוץ, זול ומצוין, ומוגש בדיוק באותם רחובות. המדריך לכשרות ולחב"ד במלזיה מפרט מה יש ומה אין ומה האפשרויות הקרובות גאוגרפית.

נימוסי שולחן וכמה דברים מעשיים

אוכלים ביד ימין. במנות מלאיות והודיות, ובכל מקום שמוגש בו עלה בננה או רוטי, האכילה ביד היא הנורמה ולא ההפתעה, ויד שמאל אינה משמשת לכך. בכל קופיטיאם ובכל מאמק יש כיור או קערת מים לשטיפת ידיים לפני ואחרי, ולפעמים מוגשת קערה קטנה לשולחן.

רמת החריפות גבוהה מרמת החריפות שאליה רגילים בישראל, בעיקר בסמבל ובמנות עם צ'ילי טרי. אפשר לבקש kurang pedas, פחות חריף, וכדאי לדעת שהסמבל מגיע כמעט תמיד בצד ולא בתוך המנה, ולכן הכי קל פשוט להוסיף ממנו בהדרגה.

אין נוהג של טיפ בדוכנים ובשווקים, והסכום שנאמר הוא הסכום שמשלמים. במסעדות יש לרוב מס שירות שמופיע בחשבון, ולכן גם שם אין צורך להוסיף. הדוכנים שעובדים הכי טוב הם אלה עם התור הארוך ועם התפריט הקצר, מפני שדוכן שמכין מנה אחת כבר עשרות שנים עושה אותה טוב יותר מדוכן עם ארבעים שורות בתפריט, וזה כלל שמחזיק את עצמו בכל עיר במלזיה.