ראש הממשלה היהודי של סינגפור: מסע בעקבות קהילה בת מאתיים שנה

בשביעי באפריל 1955 נכנס לתפקידו ראש הממשלה הראשון של סינגפור (Singapore), והוא היה יהודי. דוד מרשל, עורך דין שנולד ברחוב סלג'י (Selegie Road) למשפחת סוחרים בגדדית, הוביל את הממשלה הנבחרת הראשונה שידעה האי, נסע ללונדון (London) לדרוש עצמאות, ושב משם בידיים ריקות והתפטר. ארבעים שנה אחר כך, כששמו היה מזמן חלק מהפנתיאון המקומי, הוא נקבר בבית הקברות היהודי בצ'ואה צ'ו קאנג (Choa Chu Kang).

הסיפור הזה אינו אנקדוטה. הוא הקצה הגלוי של קהילה שיושבת בסינגפור כבר כמאתיים שנה, שבנתה בה שני בתי כנסת שהם אתרי מורשת לאומיים, שהשאירה את שמה על שלטי רחובות, ושקיימת שם עד היום, גדולה יותר מאי פעם. למטייל הישראלי זה אומר דבר מעשי: בתוך מרחק הליכה ממרכז העיר, בין קניון לקניון, יש מוזיאון, שני בתי כנסת פעילים ומסעדה כשרה, והכל מרוכז בכמה רחובות.

מי היה דוד מרשל?

מרשל נולד ב-1908 בשם דוד שאול משעל. המשפחה שינתה את שם המשפחה למרשל ב-1920, כדרכן של משפחות בגדדיות רבות באימפריה הבריטית. הוא למד בראפלס אינסטיטושן, הספיק להתחיל לימודי רפואה ולחלות, ובסופו של דבר נסע ללמוד משפטים בלונדון. ב-1938 כבר היה עורך דין בסינגפור.

ואז הגיעה המלחמה. מרשל התגייס לחיל המתנדבים של סינגפור, נפל בשבי עם הכניעה הבריטית בפברואר 1942, הוחזק בכלא צ'אנגי, ונשלח ב-1943 לעבודות כפייה בהוקאידו (Hokkaido) שביפן. הוא חזר לסינגפור בפברואר 1946, ובאותה שנה נבחר ליושב הראש הראשון של ה-Jewish Welfare Board, הגוף שמנהל את החיים היהודיים בסינגפור עד היום.

מכאן התחילה הקריירה שעשתה את שמו. בבית המשפט הוא נעשה הסנגור הפלילי המוכר ביותר במדינה, בעל קול רועם ונטייה לדרמה. בפוליטיקה הוא הקים ב-1954 את מפלגת החזית הפועלית, וכשנערכו הבחירות באפריל 1955, הבחירות הראשונות שבהן רוב המושבים נבחרו באמת, המפלגה שלו יצאה הגדולה ובראשה הפך מרשל לראש הממשלה.

השנה שלאחר מכן הייתה סוערת. מרשל ניהל מאבק מתמיד עם המושל הבריטי על היקף הסמכויות של ממשלתו, התמודד עם שביתות ועם מהומות, והתעקש שמדינה שנמצאת תחת שלטון זר אינה יכולה לקיים שקט אמיתי. באפריל 1956 הוא הוביל משלחת ללונדון לשיחות שנקראו עד היום שיחות מרדקה, מהמילה המלאית לחופש. הבריטים סירבו להעניק שליטה מלאה בביטחון הפנים. השיחות התפוצצו, ומרשל, שהבטיח להתפטר אם יחזור בלי עצמאות, התפטר ביוני 1956.

מעניין לציין מה הייתה דרכו באותן שנים אל הציבור. מרשל לא היה פוליטיקאי של מכונה מפלגתית אלא של אולם: הוא נאם בלי נייר, בקול, באנגלית עשירה, ובנה את הקריירה הציבורית שלו על ההנחה שאפשר לדבר אל קהל סיני, הודי ומלאי בבת אחת בשפה של זכויות ולא של עדות. זו גם הסיבה שסינגפור הרשמית מצטטת אותו עד היום, גם כשהיא חולקת על כמעט כל מה שעשה בתפקיד.

הוא לא נעלם. הוא הקים את מפלגת הפועלים, נבחר שוב בבחירות משנה ב-1961, המשיך לעסוק במשפט, וב-1978 מונה לשגריר הראשון של סינגפור בצרפת ולאחר מכן גם בשווייץ, בספרד ובפורטוגל. הוא סיים את תפקידו הדיפלומטי ב-1993 ונפטר בדצמבר 1995, בגיל 87. במוזיאון היהודי של העיר אפשר לסרוק קודי QR ולשמוע את קולו ואת נאומיו, וזה החלק שהמבקרים הישראלים נוטים לעמוד בו הכי הרבה זמן.

איך הגיעו יהודים לסינגפור?

סינגפור הבריטית נוסדה ב-1819, ויהודים הגיעו אליה כמעט מיד. במפקד של 1830 נרשמו בה תשעה יהודים, סוחרים שהגיעו ברובם מבגדד (Baghdad) דרך כלכותה (Kolkata), דוברי ערבית שלמדו עם השנים גם מלאית. החלק הגדול של גל ההגירה הזה יצא מעיראק בעקבות רדיפות בתחילת המאה התשע עשרה, ומצא את עצמו פזור בין נמלי האוקיינוס ההודי: בומביי, כלכותה, רנגון, שנגחאי וסינגפור.

ב-1841, כשהקהילה מנתה כעשרים ושניים איש, קיבלו שלושה מהם חכירת קרקע באזור בואט קיי (Boat Quay) כדי להקים בית כנסת. הוא היה חדר בתוך בית חנות, לא מבנה מפואר, ומניין התכנס בו רק בחלק מהשבתות. המבנה עצמו נעלם מזמן, אבל השם נשאר: הסמטה שליד נקראת עד היום רחוב סינגוג, ואפשר לעבור בה בדרך מצ'יינהטאון (Chinatown) לנהר. זו אחת מאותן פינות שאף מדריך רגיל לא יעצור בהן, ושווה דקה.

הסוחרים האלה לא נשארו קטנים. הם עסקו בסחר הימי של התקופה, בכל מה שעבר בנמל, והתעשרו. הדמות הבולטת בדור הראשון הייתה אברהם סולומון, סוחר שהצטייר בכתבי התקופה כאיש שהקפיד על כשרות קפדנית בקצה העולם ושימש ראש הקהילה בפועל, ובשנות הארבעים של המאה התשע עשרה הגיעה לסינגפור גם משפחת ששון, מהשמות הגדולים של הסחר הבגדדי באסיה. בתוך שני דורות הקהילה כבר לא הייתה קבוצה של עשרים איש בחדר שכור, אלא גוף שיש לו מוסדות, בית קברות, ומשפחות שהיו מהעשירות באסיה.

בית הקברות הראשון של הקהילה היה דווקא ליד רחוב אורצ'רד (Orchard Road), בחכירה ל-99 שנה, בשטח שנמצא היום בסביבת תחנת הרכבת Dhoby Ghaut. הוא שימש את הקהילה עד 1983, ואז הקרקע הושבה לידי המדינה והקברים הועברו לבית הקברות היהודי בצ'ואה צ'ו קאנג. חלק מהמשפחות בחרו באותה הזדמנות להעביר את קרוביהן לקבורה בישראל. מי שהולך בתחנת Dhoby Ghaut אל רחוב אורצ'רד עובר בשטח שהיה פעם בית הקברות הזה, וזו אחת העדויות הטובות לכך שסינגפור לא רק בונה מחדש, היא גם מעבירה.

האיש שבנה את שני בתי הכנסת

סר מנשה מאיר, 1843 עד 1930, הוא הדמות שבלעדיה המורשת היהודית של סינגפור פשוט לא הייתה נראית כמו שהיא נראית. הוא הגיע כצעיר, עשה הון בסחר ובהמשך בבדיל ובגומי, וכונה בעיתונות התקופה האיש היהודי העשיר ביותר במזרח הרחוק. הוא גם לקח על עצמו את התפקיד הבלתי רשמי של ראש הקהילה.

מאיר מימן את בית הכנסת מגן אבות (Maghain Aboth Synagogue) ברחוב ווטרלו (Waterloo Street), שנחנך ב-4 באפריל 1878 והוא העתיק בדרום מזרח אסיה. כשהקהילה גדלה והתפתחו בה חילוקי דעות בין מסורות תפילה שונות, הוא בנה בית כנסת שני, חסד אל (Chesed-El Synagogue), שהושלם ב-1905 באוקסלי רייז (Oxley Rise). שניהם עומדים, שניהם פעילים, ושניהם אתרי מורשת לאומיים מוגנים.

מי שנוסע לקטונג (Katong) או לחוף המזרחי עובר ברחוב מאיר, והוא קרוי על שמו. התרומה שלו לא נגעה רק לקהילה היהודית: הוא מימן גם מבנה מדע באוניברסיטה, וזו אחת הסיבות שהשם שלו מופיע בסינגפור בהקשרים שאין להם קשר ליהדות.

דור אחריו בא ג'ייקוב באלאס, ברוקר שהגיע לראשות הבורסה המלאית ותרם בהיקפים שהותירו את שמו על שני מקומות שונים בעיר: המרכז הקהילתי שברחוב ווטרלו, וגם גן הילדים הגדול שבתוך הגן הבוטני, שנושא את שמו ואין לו שום קשר לקהילה. מבקר ישראלי שמטייל בגן הבוטני עם ילדים עשוי להיתקל בשם מבלי לדעת מניין הוא בא, וזה בדיוק הסוג של חוט שהמוזיאון בווטרלו קושר עבור המבקר.

הכיבוש היפני והקהילה

ערב המלחמה מנתה הקהילה כ-1,500 איש. כשהיפנים כבשו את סינגפור בפברואר 1942, בערך מחצית ממנה כבר הצליחה לעזוב. מי שנשאר נדרש להתייצב ולהירשם, וקיבל סרטי זרוע מסומנים. באפריל 1943 נכלאו יותר ממאה גברים יהודים במחנה המעצר בצ'אנגי, ומאוחר יותר באחד מהמחנות האזרחיים בסיים רואד. אחד הדברים המתועדים על אותן שנים הוא שהאסירים היהודים החזיקו במחנה מטבח כשר, בתוך תנאים של מחנה מעצר.

הסיפור הרחב של אותם שבועות, של האיך והלמה נפל המבצר הבריטי של אסיה בשבעה ימים, הוא נושא בפני עצמו, ואפשר לקרוא עליו ואיפה רואים את שרידיו היום בכתבה על נפילת סינגפור ב-1942, שעוברת גם בין ארבעת האתרים שהמלחמה הזאת הותירה אחריה.

המלחמה גם הייתה נקודת מפנה אישית לכמה מבני הקהילה. באלאס עצמו, לפי המסופר עליו, חזר לשמירת מצוות דווקא באותן שנים, ודוד מרשל יצא מהשבי אל שנים שבהן הפוליטיקה שלו עסקה בשוויון ובכבוד בלי קשר למוצא. הקהילה בסינגפור לא הייתה גדולה דיה כדי לנהל בתוכה היסטוריונים מקצועיים, ולכן רוב מה שידוע על אותן שנים נשמר בספר שכתב איזי נתן, חבר קהילה שתיעד את הסיפור מבפנים.

אחרי המלחמה הקהילה התכנסה מחדש, אבל רוב מי שנותר בחר לעזוב. ההגירה לישראל, לאוסטרליה, לבריטניה ולארצות הברית הקטינה אותה לכ-450 איש בשנות השישים, ובשפל היו בה פחות ממאתיים. בשלב מסוים נראה שזה סופה של פרשה בת מאה וחמישים שנה.

והקהילה היום

במקום להיעלם, היא גדלה. הקהילה היהודית בסינגפור מונה כיום כ-2,500 איש, שיא היסטורי, בעיר של כ-5.7 מיליון. ההרכב השתנה לגמרי: כ-180 מהם צאצאי המשפחות הבגדדיות המקוריות, והשאר הם ישראלים, אמריקאים, אוסטרלים, צרפתים ובריטים שהגיעו לעבוד במרכז הפיננסי ונשארו. יש בית ספר יהודי, יש גן, ויש לוח אירועים שלם.

השינוי הזה אינו רק מספרי. קהילה בגדדית שהתפללה בנוסח אחד הפכה לקהילה שמדברת עברית, אנגלית וצרפתית, ושבה חלק מהמתפללים הם אשכנזים שהגיעו בשנות התשעים והקימו מסגרת משלהם. התוצאה היא שבית כנסת שנבנה ב-1878 עבור סוחרים דוברי ערבית מתפקד היום כבית הכנסת של עובדי הייטק ופיננסים, ושני המעגלים נפגשים בו בשבת. למטייל זה אומר שהוא לא מגיע לאתר ארכיאולוגי, אלא למקום שמתנהלים בו חיים.

נקודה שכמעט כל התוכן בעברית מפספס: אין בסינגפור בית חב"ד נפרד. החיים היהודיים מנוהלים כולם על ידי ה-Jewish Welfare Board, שרבניו הוסמכו בחב"ד, והרב הראשי הוא הרב מרדכי אברג'ל, המשרת בסינגפור מאז 1994. פירושו של דבר שאין צורך לחפש כמה כתובות: הכל מרוכז במרכז ג'ייקוב באלאס (Jacob Ballas Centre), רחוב ווטרלו 24, ובצמוד אליו בית הכנסת מגן אבות. כתובת אחת, ובה המוזיאון, בית הכנסת, המסעדה הכשרה והחנות.

מי שתוהה אם יש בכך משהו בעייתי יכול להירגע. היהדות מוכרת רשמית בסינגפור כאחת הדתות, בנובמבר 2025 הצהיר השר לביטחון פנים בבית הכנסת חסד אל שאנטישמיות לא תיסבל במדינה, ובמאי 2026 נגזרו 20 שבועות מאסר על אדם שהתעלל מילולית בנער חובש כיפה באוטובוס. הרחבה על כך נמצאת בכתבה על בטיחות לישראלים בסינגפור.

מאתיים שנה בשורות אחדות

מי שרוצה את הקו הכרונולוגי בלי לחזור אחורה בטקסט ימצא אותו כאן, וזה גם הסדר שבו המוזיאון מספר את הסיפור.

איך מבקרים במורשת היהודית של סינגפור?

כל מה שלמעלה אפשר לראות בשטח בחצי יום, ועיקרו מרוכז ברדיוס של כמה מאות מטרים סביב רחוב ווטרלו, במרחק הליכה מתחנת הרכבת Bras Basah וממתחם בוגיס. להלן הפרטים המדויקים, ובהם סעיף אחד שדורש תכנון מראש.

מוזיאון יהודי סינגפור

המוזיאון נפתח ב-2 בדצמבר 2021 בקומת הקרקע של מרכז ג'ייקוב באלאס, והוא הראשון מסוגו במדינה. הוא אינו גדול, ושעה עד שעה וחצי מספיקות בו בנחת, אבל הוא עשוי היטב: מסמכים, תמונות, חפצים מהמשפחות המקוריות, מנורה וספר תנ"ך בן יותר ממאה שנה, חלק מרכוש ג'ייקוב באלאס עצמו, ואותם קודי QR שמשמיעים את נאומי דוד מרשל. יש בו גם אגף שמסביר יהדות למי שאינו יהודי, וזה אגף מעניין בדיוק משום שהוא נכתב לקהל מקומי.

הכניסה חינם, ומכיוון שהמוזיאון פועל בתוך מרכז קהילתי מאובטח וההרשמה נסגרת מראש, כדאי להזמין מקום לפחות שלושה ימים לפני הביקור, בטופס באתר המוזיאון, ולהגיע עם דרכון. מי שעושה את זה בשלב תכנון הטיול ולא ביום הביקור נכנס בלי שום עיכוב. שעות הפתיחה הן ראשון עד חמישי 10:00 עד 18:00 ושישי עד 12:00, והמוזיאון סגור בשבת ובחגי ישראל.

בית הכנסת מגן אבות

רחוב ווטרלו 24, באותו מתחם. מבנה לבן סימטרי בסגנון קולוניאלי נאוקלאסי, עם קמרונות פלדיאניים, חלונות תריסי עץ, רצפת שיש וספסלי טיק ורטן. אולם התפילה פונה מערבה, לכיוון ירושלים, וזו אחת הפינות הנעימות ביותר בעיר לשבת בהן כמה דקות בשקט. יש בו תפילות שלוש פעמים ביום, והוא הפך לאתר מורשת לאומי ב-1998.

הדרך הפשוטה ביותר להיכנס אליו היא להגיע לתפילה, או לשלב את הביקור בו עם הביקור במוזיאון שבאותו מתחם ולתאם זאת מראש באותה פנייה. מי שמתכנן שבת בסינגפור ימצא את זמני התפילות, את מחירי ארוחות השבת ואת אופן ההזמנה במדריך לשבת בסינגפור, שם גם מופיעה תובנה שחוסכת תכנון חוזר: הקרבה לקו המשווה גורמת לכך שזמני השבת בסינגפור כמעט אינם משתנים לאורך השנה.

שעה טובה להגיע היא בוקר של אמצע השבוע, בין 10:00 ל-11:00. האזור כולו מתעורר בשעות האלה, רחוב ווטרלו עצמו הוא רחוב שבו מקדש סיני ומקדש הינדי עומדים זה ליד זה כמה בניינים מבית הכנסת, והצירוף הזה הוא אחת ההדגמות הפשוטות ביותר לאופן שבו סינגפור מסדרת את ענייני הדת שלה. מי שמקדיש עשר דקות להליכה בקטע הזה של הרחוב לפני הכניסה למוזיאון מבין את ההקשר טוב יותר מכל שילוט.

בית הכנסת חסד אל

אוקסלי רייז 2, כעשר דקות הליכה מתחנת Dhoby Ghaut, בשכונת וילות שקטה מעל רחוב אורצ'רד. זה בית הכנסת של מנשה מאיר, הושלם ב-1905, והוא מרשים יותר ארכיטקטונית מהראשון: גבוה, מואר, עם עמודים ומרפסת. גם הוא אתר מורשת לאומי. השילוב בין שני בתי הכנסת הוא מה שהופך את החצי יום הזה למסלול ולא לנקודה בודדת, והמרחק ביניהם הוא נסיעת רכבת אחת.

מה אוכלים בדרך?

באותו מרכז ג'ייקוב באלאס נמצאת מסעדת עוואפי (Awafi), גלאט כשר בשרי, שנפתחה ביוני 2007 ומגישה תפריט שמשלב מטבח הודי, מזרח תיכוני, סיני ומערבי. היא פתוחה לציבור בראשון עד חמישי, בצהריים בין 12:30 ל-14:15 ובערב בין 18:30 ל-21:15, ולכן הזמן הטבעי לשלב אותה הוא ממש אחרי הביקור במוזיאון. בקומה 2 באותה כתובת פועלת חנות אליט כשר, המקור היחיד בסינגפור לבשר, לעוף ולחלב כשרים, בטלפון +65 6337 2189. אפשרות שנייה היא מסעדת אניבה (Aniba) של השף מאיר אדוני ברחוב באטרי 6, חלבית ופרווה, וכדאי לטלפן אליה מראש. התמונה המלאה, כולל מה אפשר לקנות בסופרמרקטים רגילים, נמצאת במדריך הכשרות בסינגפור.

מי שמעדיף לעשות את זה עם מדריך ולא לבד ימצא סיורי מורשת ושכונות היסטוריות בסינגפור בקטלוג הסיורים של Viator, ובהם סיורי הליכה שעוברים גם בשכונות הקולוניאליות סביב רחוב ווטרלו. מי שמתכנן את הלינה סביב האזור הזה יגלה שבוגיס וברס באסה הם מהמיקומים הנוחים בעיר, ואפשר להשוות אותם בעזרת Booking.com. המחירים והשעות נכונים לנובמבר 2026.

למה כדאי להקצות לזה זמן?

אפשר לטייל בסינגפור שבוע שלם ולא לדעת שהיו בה יהודים, ובכל זאת כמה מהשמות שמופיעים על שלטי הרחובות הם שלהם. היופי בחצי היום הזה הוא שהוא לא דורש להרחיק מהמרכז ולא דורש רקע מוקדם, ושהוא מספר דבר אחד שמוזיאונים גדולים לא מספרים: איך קבוצה של עשרים ושניים סוחרים שחכרו חדר ליד הנהר ב-1841 מצאה את עצמה, מאה וארבע עשרה שנה אחר כך, שולחת את אחד מבניה לנהל את המדינה.